הסיכומים שהגיש עדאלה הערעור החלטת בית המשפט לענייני מים מיולי 2006 ארגון עדאלה הגיש בתחילת דצמבר סיכומים בערעור על פסק הדין שנתן בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית דין לענייני מים, בעתירה נגד החלטת נציב המים ומינהל מקרקעי ישראל לא לחבר את הכפרים הבלתי מוכרים בנגב לרשת המים (ע"א 9535/06 עבדאללה אבו מסאעד ואח' נ' נציב המים ואח').
הסיכומים, שהוגשו ביום ראשון, 2 בדצמבר 2007, קשורים לעתירה שהגיש עדאלה בשנת 2001 בשמם של שישה מתושבי הכפרים הלא מוכרים בנגב. העתירה היתה נגד החלטתם של נציב המים ומינהל מקרקעי ישראל לא לחבר את בתיהם של השישה לרשת המים. בג"ץ החליט שהדרך הנאותה להתמודד עם ההחלטה היא הגשת בקשות אינדיווידואליות (לקבוצות המונות עשר משפחות ומעלה) לוועדה להקצאת מי שתייה (להלן – "ועדת המים"). ששת התושבים הגישו בקשות פרטניות לוועדת המים, אשר המליצה לנציב המים לדחות את בקשתם. נציב המים, שלא נימק את החלטתו, דחה את בקשת העוררים אף הוא.
עוד טענו הארגונים, כי בניגוד מוחלט לטענות המדינה, אין לה יכולת לשלוט בהשלכות הפוגעניות של הצמצום באספקת הדלק והחשמל. על ישראל, בהיותה בעלת השליטה בפועל בעזה, מוטלות חובות פוזיטיביות כלפי האזרחים הפלסטיניים ברצועה, והיא חייבת לדאוג לשלומם, לרווחתם ולחייהם.
לפי גרסתה של המינהלה לקידום הבדווים, הבקשה לחבר את בתי השישה למים נדחתה, מכיוון שלרשות התושבים הבדווים בכפרים הלא מוכרים עומדת אופציה חלופית. לטענתה, הם יכולים לעבור ולגור ביישובים אחרים העומדים בתנאי התכנון והבנייה, המחוברים לתשתיות מים וחשמל וכן לשירותים חיוניים אחרים.
בכתב התביעה שהוגש מטעמם לבית הדין לענייני מים, תקפו התושבים את החלטת נציב המים בשני מישורים: במישור העקרוני; הם תקפו את עצם ההתניה של אספקת חיבורי מים במעבר למקום מגורים אחר. במישור המינהלי; הם טענו כי בניגוד לכללי המשפט המינהלי, שלפיהם החלטתו של נציב המים צריכה להיות עצמאית, החלטתו הסתמכה אך ורק על החלטת ועדת המים. כך למעשה נציב המים, כגוף מעין שיפוטי, לא נתן החלטה הנשענת על עצמאות שיקול דעתו ונימוקיו העצמאיים.
כאמור, בית המשפט לענייני מים דחה את בקשת המערערים. בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו כי אין להתערב בהחלטות נציב המים שלא לאשר את החיבור של התושבים למים, מאחר שלא נפל כל פגם מהותי בהחלטות אלה. הנימוק העיקרי המועלה בפסק דין זה הוא, שמאחורי התביעה לחיבור למים מוסווית סוגיה רחבה יותר – הסדרת ההתיישבות הבדווית במרחבי הנגב – ואין זה מסמכותו של נציב המים או של בית המשפט להיות מתווה מדיניות לעניין ההתיישבות.
עדאלה עירער על פסק דין זה לבית המשפט העליון בנובמבר 2006. בסיכומים שהוגשו עתה לבית המשפט העליון טען עדאלה, כי תושבי הכפרים הלא מוכרים חיים מדורי דורות במקומות מגוריהם, ברוב המקרים עוד מלפני קום המדינה. משפחות אלו מעולם לא עזבו את אדמתן או עברו מריכוזי אוכלוסין אל הכפרים שבהם הן יושבות היום. "השיקול העיקרי שעמד מאחורי דחיית בקשותיהם של המערערים היה הפעלת לחץ על המערערים לעבור ליישובי קבע וריכוזי אוכלוסין. פגיעה בכבודם של תושבי הכפרים המוכרים על מנת לקדם מדיניות כללית איננה יכולה להיות לתכלית ראויה. למעשה, אי אספקת מי שתייה לתושבים מהווה ענישה אכזרית שאין בינה לבין המציאות הקיימת כל קשר", טען ארגון עדאלה.
עוד נטען, כי הזכות למי שתייה היא אחת מזכויות היסוד החוקתיות. "זכות זו נגזרת מהזכות לחיים, מהזכות לכבוד ומהזכות לשוויון", נכתב בסיכומים. גם סעיף 3 לחוק המים, תשי"ט-1959, שנחקק בעבר הרחוק ואשר קובע כי "כל אדם זכאי לקבל מים ולהשתמש בהם בכפוף להוראות חוק זה", מתייחס לזכות זו בתור זכות אוניברסלית שאינה חלה אך ורק על אזרחים או תושבים אלא על כל אדם באשר הוא. ארגון עדאלה הדגיש, כי התנערות המדינה מחובתה לספק מים למערערים בעוד היא מקיימת חובה זו במלואה בחוות הבודדים המוקמות בנגב, מפלה לרעה את המערערים ופוגעת בזכותם לשוויון. חוות הבודדים בנגב מוקמות על אלפי דונמים בעבור משפחות בודדות, ללא כל אישורים תכנוניים, ללא היתרי בנייה וללא מכרזים. למרות זאת, הן חוברו לקווי המים, החשמל והטלפון ולדרכי גישה. בנוסף, נטען בסיכומים, "ההחלטה שלא לספק מי שתייה למערערים איננה לתכלית ראויה מאחר והיא פוגעת בזכויות הילדים והנשים במשפחותיהם. פסק הדין של בית המשפט לענייני מים מנוגד לחקיקה בעניין זכויות הילדים ובמיוחד לאמנת האו"ם לזכויות הילד משנת 1989, אשר אוסרת כל פגיעה בזכותם של הילדים להתפתח בגלל עניינים שאינם תלויים בהם". עדאלה הדגיש בסיכומים, כי "אין להשתמש במשאב המים, שהוא משאב ציבורי על פי הגדרה ועל פי חוק, כנשק המאיים על התושבים הבדווים, על מנת שהממשלה תוכל ליישם מדיניותה בדבר ריכוז האוכלוסייה הבדווית".מסמכים משפטיים
הסיכומים שהגיש עדאלה
הערעור
החלטת בית המשפט לענייני מים מיולי 2006