ארגון עדאלה- המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל הגיש ביום חמישי, 26.8.2004, נייר עמדה ראשוני לועדה לרפורמה במינהל מקרקעי ישראל (ממ"י) שהתמקד בשני נושאים עיקריים: א. מטרות ממ"י ב. הפרדת קק"ל מהמינהל. נייר העמדה של עדאלה הוכן ע"י עו"ד סוהאד בשארה מארגון עדאלה והנא חמדאן, מתכננת הערים והאזורים בעדאלה.

בכתב מינוי הועדה, נתבקשה זו "להגדיר את מטרות הפעולה העיקריות של המינהל, מבנהו ודרכי פעולתו." לעניין זה, התייחס ארגון עדאלה למטרת הפעולה של מינהל מקרקעי ישראל בהקשר של מדיניותו כלפי אזרחי המדינה הערביים, בכל הקשור להקצאות משאבי קרקע ופיתוח.

בנייר העמדה נטען, כי בתור רשות ציבורית שהוקמה על פי חוק, על מינהל מקרקעי ישראל לפעול אך ורק באמות המידה של המינהל הציבורי ועקרונות השוויון, ההגינות, תום הלב והחלוקה הצודקת של משאבים. "דברים אלה", נטען, "מקבלים משנה תוקף לאור חשיבותו של משאב הקרקע אותו מנהל מינהל מקרקעי ישראל, והנחשב למשאב העיקרי והחיוני ביותר לפיתוח חברתי-כלכלי".

יצוין, כי כיום מנהל המינהל כ- 93% מהקרקעות בישראל. בנייר העמדה נטען, כי בפועל, ועל אף עקרונות יסוד אלה, אין מינהל מקרקעי ישראל מנהל את משאבי הקרקע במדינה לפיהם. המינהל מנהיג מדיניות מפלה ובלתי שוויונית כלפי המיעוט הערבי בישראל בכל מה שקשור להקצאת משאבי קרקע ופיתוחן, והקרקעות הוקצו בפועל באופן סקטוריאלי, לטובת האוכלוסייה היהודית, ומאידך שטחים נרחבים הופקעו מידי הציבור הערבי. בנייר העמדה הובאו מספר דוגמאות להמחשת מדיניות זו.

עוד נטען בנייר העמדה בהקשר זה, כי מדיניות זו של המינהל נוגדת את העקרונות הבסיסיים אשר הותוו על ידי בית המשפט העליון בכל הקשור לחלוקת משאבי קרקע והטבות, ובראשם עקרון הצדק החלוקתי.

לאור הנ"ל, טען ארגון עדאלה, שמן הראוי הוא כי עקרונות אלה ישובו ויובהרו במסגרת כל גיבוש של מטרות, ומן הרואי הוא כי הועדה תגבש את המלצותיה תוך שימת דגש על חובת המינהל לפעול תוך שמירה על עקרונות אלה.

בנוסף, ארגון עדאלה התייחס בנייר העמדה לנושא הפרדת קרקעות הקרן קיימת לישראל (קק"ל) מהמינהל, שבמהלכו הוצע לערוך חילופי קרקעות בין המדינה לקק"ל, בכך שקק"ל תעביר למדינה את הקרקעות שבתחומי ערים במרכז המדינה, ובתמורה תקבל קק"ל קרקעות באזורי הנגב ובאזורי פיתוח. על סדר יומה של הועדה הוזכר נושא ההפרדה כעניין שעלול לצוץ בעקבות חילוקי דעות בין הממשלה לקק"ל, אודות הקטנה צפויה בהכנסות כתוצאה מהרפורמה.

יצוין, כי הצעה זו עלתה בדו"ח בן אליהו וויתקון, אשר הוגש לועדה, ככלי למנוע תחולת עקרונות המינהל הציבורי על קרקעות קק"ל שבניהול המינהל, ובכך למנוע החכרת קרקעות אלה לאזרחי המדינה הערביים.

בנייר העמדה נטען, כי נוכח מעמדה של קק"ל בקביעת המדיניות הקרקעית בישראל (שכן מטעמה יושבים מחצית מחברי מועצת מינהל מקרקעי ישראל), יכולתה לקבל ו/או לרכוש "מקרקעי ישראל", סווג קרקעותיה כ"מקרקעי ישראל" כהגדרתו בחוק יסוד: מקרקעי ישראל ושליטתה על כ- 13% מהמשאב החשוב ביותר במדינה, כל אלה מובילים למסקנה כי אין דין קק"ל כדין גוף פרטי שאינו מחויב לפעול לפי עקרונות המינהל הציבורי.

עוד הוסיף עדאלה, כי לכל הפחות, יש לראות בקק"ל כגוף דו מהותי, ובתור שכזו מחוייבת היא לפעול בהתאם לכללי המינהל הציבורי, ככל גוף ציבורי, ובין היתר תוך כיבוד עקרונות השוויון, ההגינות, תום הלב והסבירות.

יצוין, כי הן הקק"ל והן מינהל מקרקעי ישראל מתבצרים בעמדתם כי אין כללי המינהל הציבורי חלים על קק"ל, ומכאן זכותה של האחרונה לשרת את הציבור היהודי בלבד ולפעול בניגוד לעקרונות השוויון ותוך כדי אפליה הציבור הערבי בישראל.

בנייר העמדה הודגש, כי אף אם תתקבל עמדת המינהל וקק"ל בעניין זה, הרי עדיין אין משמעות הדבר כי קק"ל יכולה לפעול כראות עיניה בעניין. הרי מתוך כ- 2.5 מיליון דונם בבעלות וחזקת קק"ל, כמיליון דונם הועברו אליה על ידי שלטונות המדינה בסוף שנות הארבעים. בנוסף להעברה הנ"ל, נעשו העברות, בהיקפים יותר קטנים, של קרקעות לקק"ל, בתקופות שונות במהלך השנים.

לכן נטען, קרקעות אלה, על אף העברתן הרשמית לקק"ל, ובהתחשב בהיקף ההעברות ומהותה של קק"ל, עדיין נחשבות למשאב ציבורי ששומר את זיקתו, לכל הפחות, לתחולתם של כללי המינהל הציבורי בכל אשר נעשה בהן.

לעניין הצעת חילופי הקרקע בין המדינה לקק"ל נטען, כי ההצעה, ברמה העקרונית והמעשית, הנה בלתי חוקתית ונוגדת את עקרונות היסוד, היות והיא מהווה שוב ניסיון לעקוף את כללי המינהל הציבורי ולהביא לאי תחולתם של עקרונות השוויון על קרקעות אלה בנגב ובצפון.

דברים אלה מקבלים חומרה יתירה לאור אפיוניה של אוכלוסייה הערבית בנגב ובצפון, אשר מחייבים שימת דגש מיוחדת ומשאבים מיוחדים כדי לסגור פערים ולהבטיח פיתוח בר קיימא לאוכלוסייה זו בשני האזורים.

כך למשל נטען, כי אזורי הצפון והנגב נחשבים כבעלי ריכוז גבוהה של אוכלוסייה ערבית. האוכלוסייה הערבית במחוז הצפון מהווה יותר ממחצית אוכלוסיית המחוז (51.6%), כאשר בדרום היא מהווה 13.6%, ובאזור הנגב הצפוני מהווה כ- 25%.

כמו כן, הרוב המכריע (65%) מהיישובים הערבים בישראל (ללא הערים המעורבות והכפרים הלא מוכרים) נמצאים באזור הצפון. במחוז הדרום קיימים 7 יישובים ערבים מוכרים, ועוד 7 ישובים נוספים הוכרו לאחרונה, וכיום כ- 40 יישובים נוספים עודם לא מוכרים.

עוד הוזכר, כי ראיה כוללת על חלוקת שטחי השיפוט בין הרשויות המקומיות הערביות והיהודיות באזורים אלה, מעלה תמונה חמורה ביותר של אפליה כנגד הישובים הערביים, אשר יוצרת מצוקת דיור וחוסר אפשרות לפיתוח מכל סוג כמעט. כך למשל, שטח שיפוטן של המועצות המקומיות הערביות בגליל מהווה 16.1% מהקרקע, בעוד האוכלוסייה באזור זה מהווה כ- 72% מכלל האוכלוסייה בו, בהשוואה ל- 83.8% מהקרקע בשטחי שיפוט המועצות המקומיות היהודיות, כאשר האוכלוסייה היהודית באזור מגיעה ל- 28%. בדומה בנגב הצפוני, שטח שיפוטן של הרשויות המקומיות הערביות הנו 1.9% בעוד אחוז האוכלוסייה הערבית באזור הנו 25.2%. נייר העמדה התייחס גם למצבם הסוציו אקונומי של הישובים הערביים.

עדאלה טען שנתונים אלה מקבלים הדגשה יתירה לאור העובדה כי האוכלוסייה הערבית הינה אוכלוסייה צעירה יחסית לאוכלוסייה היהודית במדינה. אחוז הערבים השייכים לקבוצת גיל 0-19 מכלל האוכלוסייה הערבית מגיע ל- 50.6%, כאשר אחוז היהודים השייכים לאותה קבוצה הינו פחות ומגיע ל- 33.8%.

ובמבט לצפון ולדרום, אחוז האוכלוסייה הערבית הצעירה (קבוצת גיל 0-19 שנים) במחוז הצפון מגיע ל- 48.4% ול- 66.3% במחוז הדרום. לעומת זאת אחוז האוכלוסייה היהודית הצעירה במחוז הצפון מגיע ל- 34.8% ול- 35.0% במחוז הדרום. יחד עם זאת, קצב גידול האוכלוסייה הערבית בדרום עומד על 5.6% לשנה, ובצפון, הנו עומד על 2.4% לשנה.

נתונים אלה, נטען, מבהירים מחד את האפליה החמורה הקיימת, ומאידך את הצרכים הגדלים בחלוף הזמן, הן מחמת המצב הקיים והן מחמת גידול האוכלוסייה והרכבה.

בנייר העמדה נטען, כי מאפיינים אלה, בנוסף כמובן לרקע הפקעות האדמה המסיביות אשר התרחשו בשנים קודמות, מחייבים את המסקנה כי כל איסור ו/או הגבלה על שימוש האוכלוסייה הערבית בשטחי קרקע, ע"י העברתה לקק"ל, או בכל דרך אחרת כמובן, יש בהם בכדי לגרום להחרפת הנתונים הנ"ל, להעמקת האפליה המתמשכת כנגד אוכלוסייה זו, מאז קום המדינה, ולמניעת פיתוחה של האוכלוסייה הערבית באזורים אלה. דבר זה בא לעקוף את תחולת עקרונות השוויון, ויש בו התעלמות מוחלטת מחובת המדינה להבטיח פיתוח בר קיימא לאזרחיה ולזכותם של האחרונים לחיים בכבוד.

 לנייר העמדה