ארגון עדאלה- המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל הגיש ביום חמישי, 26.8.2004, עתירה לבג"ץ, באמצעות עו"ד עביר בכר, בשמם של בני משפחותיהם של אסירים השובתים רעב, וארגוי זכויות אדם ישראלים ופלסטינים, בבקשה להוציא מלפניו צו על תנאי המורה לשירות בתי הסוהר (שב"ס) לבוא ולתת טעם מדוע לא יספק מלח באופן יומיומי לכלל האסירים השובתים רעב בימים אלה בבתי הכלא השונים בארץ. כמו כן, נדרש בג"ץ להוציא מלפני צו ביניים האוסר על שב"ס החרמת מלח מתאיהם של האסירים השובתים רעב. בג"ץ הורה לפרקליטות המדינה להגיש תגובה מקדמית לעתירה ולבקשה לצו ביניים עד ליום 29.8.2004.

כידוע, ביום 15.8.2004 פתחו למעלה מ-1500 אסירים בשביתת רעב כמחאה על תנאי מחייתם בבתי הכלא בישראל. בימים לאחר מכן, הצטרפו קבוצות אסירים נוספות לשביתה, וכיום מגיע מספר שובתי הרעב לכ- 3000 אסירים. עם פתיחת שביתת הרעב הודיעו האסירים כי שביתתם כוללת הימנעות מאכילת דברי מאכל למעט נוזלים ומלח. עם פרוץ שביתת הרעב פשטו סוהרי בתי הכלא על תאיהם של האסירים השובתים והחרימו את כלל המוצרים שברשותם, לרבות המלח.

עו"ד בכר טענה בעתירה, כי "החרמת המלח מתאיהם של האסירים, אשר בינתיים חיים אך על מים ללא תוספת כלשהי, יש בה כדי להזיק באופן מיידי לבריאותם ולשלמות גופם". על-פי חוות דעת רפואית שצורפה לעתירה, אי נטילת כמות מספקת של מלח באופן יומיומי עלולה לגרום להיפונתרמיה, קרי להפרעה אלקטרוליטית מסכנת חיים כתוצאה מירידת כמות הנתרן (הנמצא במלח) בפלסמה של הגוף.

"בנסיבות אלו", נטען בעתירה, "כל דחייה ועיכוב נוסף באספקת מלח לאסירים שובתי הרעב, עלול לפגוע קשות בבריאותם, ומפר את זכויותיהם החוקתיות לחיים ולשלמות הגוף". אי לכך, נתבקש בית המשפט לקבוע דיון דחוף בעתירה.

יצויין, כי ביום 18/08/04 בעקבות הפרסומים בכלי התקשורת אודות החרמת המלח מתאיהם של האסירים השובתים רעב, פנה ארגון עדאלה אל שב"ס וביקשו, להחזיר, בין היתר, את המלח לאסירים וזאת נוכח הסיכון הבריאותי הטמון באי נטילת מלח באופן יומיומי. במענה לפניית הארגון השיב שב"ס באותו יום, כי בהתאם לנוהל מחלקת הרפואה שלו, אין כל צורך להוסיף מלח למי השתייה במהלך השבועיים הראשונים של שביתת הרעב הואיל ולא נשקפת סכנה לבריאותו של האסיר.

בנוסף, פנה ארגון עדאלה כמה פעמים אל שב"ס הן באופן ישיר והן באמצעות פרקליטות המדינה מחלקת בג"צים, וביקש לקבל העתק מהנהלים בדבר הטיפול הרפואי באסיר שובת רעב, עליהם סמך שב"ס את טענתו בדבר העדר הצורך בתוספת המלח. עדאלה הדגיש בפנייתו את דחיפות העניין וביקש לשלוח את הנהלים בהקדם, אשר אין להם כל זכר בחוק, בחקיקת משנה ו/או פקודות נציבות שב"ס. עד ליום הגשת העתירה טרם קיבל עדאלה את הנהלים הנ"ל.

עו"ד בכר טענה, כי מתשובתו של שב"ס מיום 18/08/04 עולה, כי לפי נהליו הוספת מלח למי השתייה הנה בגדר החריג ולא הכלל, הואיל ולטענתו, במהלך השבועיים הראשונים של שביתת הרעב, לא נשקפת סכנה לחייו של האסיר או לבריאותו, אם הוא ייטול מים בלבד ללא תוספת כלשהי. "דבריו אלה של שב"ס", נטען בעתירה, "סותרים בריש גלי את העמדה הרפואית המקובלת כפי שעולה מחוות הדעת הרפואיות שצורפו לעתירה".

חוות הדעת הרפואיות אשר צורפו לעתירה ניתנו על-ידי רופאים מומחים לרפואה פנימית והתבססו על הספרות המקצועית. לפי שתי חוות הדעת הרפואיות אי הוספת מלח באופן יומיומי למי השתייה, אותן נוטל האדם השובת רעב, תגרום לפגיעה בגופו ובריאותו ויש בה כדי לפתח אצלו מצב של היפונתרמיה כתוצאה מפיחות ריכוז הנתרן בפלסמה של הגוף. "היפונתרמיה היא הפרעה אלקטרוליטית מסכנת חיים, ממנה עלינו לנקוט כל האמצעים האפשריים בכדי למנוע היווצרותה, ובמידה והיא מתפתחת עלינו לטפל בה באופן הדחוף ביותר", נטען בחוות הדעת שצורפו לעתירה.

ד"ר מאיר לירון, לשעבר מנהל מחלקה פנימית ה' במרכז הרפואי תל-אביב, מציין בחוות דעתו המצורפת לעתירה, כי לאחר ימים ספורים של שביתת רעב ותוך המשך שתית מים חופשית הנזק שעלול להיגרם לגוף כתוצאה משתיית מים ללא תוספת מלח במהלך שביתת רעב, הנו קודם ואף מעבר לנזק הנגרם מאוחר יותר כתוצאה מהעדר אכילה.

במכתבו של שב"ס, מיום 18/08/04 הוא טען, כי החרמת המלח נעשתה מתוקף הסמכות המוקנית לשב"ס בפקודת נציבות 04.16.00. על-פי אותה הוראת פקנ"צ לאחר 48 שעות לאחר מתן ההודעה על פרוץ שביתת הרעב הקבוצתית, יוצאו מתאי שובתי הרעב כל מצרכי המזון.

ארגון עדאלה טען בעתירה, כי שב"ס אינו מוסמך להורות על הוצאת המלח מתאיהם של האסירים, הואיל ומדובר במעשה שיש בו פגיעה בזכויותיהם החוקתיות של האסירים לחיים, לשלמות גוף ולכבוד. "בהעדר הוראה מפורשת בחוק", נטען, "אין די בקיומה של הוראה פנימית גורפת המאפשרת החרמת מלח מן האסיר, כדי להקנות סמכות לשב"ס לפגוע בזכויות היסוד של האסירים השובתים רעב.

יצוין כי לטענת שב"ס, החרמת המלח נעשית כצעד משמעתי עונשי על ההחלטה לשבות רעב, המוגדרת בסעיף 56 (8) לפקודת בתי הסוהר [ נוסח חדש], התשל"ב - 1971, כעבירה משמעתית. לטענת שב"ס, אחד הטעמים שעומדים מאחורי ראיית שביתת הרעב כעבירה משמעתית הנו החשש לפגיעה בבריאותו של האסיר. בעתירה נטען, כי מצד אחד שב"ס טוען, כי הוא חושש לשלומם של האסירים ולפגיעה בבריאותם כתוצאה משביתת הרעב, ומצד שני הוא מאיץ את הפגיעה בבריאותם על-ידי החרמת המלח שהנו אלמנט חיוני והכרחי לגופו של האדם, על אחת כמה וכמה כשהמדובר באדם שובת רעב.

עוד נטען בעתירה, כי על שב"ס כמי שאמון על שלומם של האסירים והגנה עליהם, חלה חובה לדאוג לבריאותם ולשלמות גופם של האסירים, גם שהנם שובתים רעב. שכן, העיקרון הראשון בעקרונות האו"ם בנוגע לכללים האתים החלים על הצוותים הרפואיים בבתי הכלא, קובע מפורשות, כי על הצוותים הרפואיים של בתי הכלא חלה חובה, בין היתר, להגן על בריאותם של האסירים.

עו"ד בכר הדגישה בעתירה, כי זכותם של האסירים לחיים, שלמות גוף וכבוד שמורה להם גם בין כותלי בית הסוהר, וגם כאשר הם שובתי רעב. "חובת שב"ס הנה להגן על זכויותיהם אלו ולא לפעול לרמיסתן כענישה על שביתת הרעב בצורה בלתי חוקית ובלתי מידתית", נטען.

ביום 29.8.2004 הגישה פרקליטות המדינה את תגובתה המקדמית לעתירה, ובה נטען, בין היתר, כי נהלי המחלקה הרפואית קובעים כי בתום שבועיים מתחילת שביתת הרעב יש ליתן לשובתי הרעב, על פי הוראת הרופא, בנוסף לכמות מי השתייה הרגילה, גם מים בתוספת מינרלים וויטמינים (מלח, אשלגן, מולטיויטמין). תוספות אלו, נטען, ניתנים לאסירים בין פעמיים לשלוש פעמים ביום. ביחס לאסירים שהחלו לשבות רעב מאוחר יותר, נטען, כי בהתאם לנהלים יקבלו אסירים אלה את תוספות המלח, האשלגן והמולטיויטמין, בימים הקרובים ובתום שבועיים לאחר שהחלו לשבות רעב. פרקליטות המדינה ביקשה לדחות את העתירה על הסף. בג"ץ החליט על קיום דיון בעתירה ביום 31.8.2004 בשעה 8:00 בבוקר.

 לעתירה