הימים ימי אוגוסט 1988: קיץ לוהט, מזג אוויר מדברי, כלא צבאי חדש שהוקם בעומק המדבר, מול  גבול מצרים, כדי לכלוא אלפי עצירים פלסטינים במעצר מינהלי אחרי פרוץ אינתיפאדת 1987. אלה היו ימים קשים, והכובש "הנאור" הפגין יצירתיות רבה מאי פעם, שעה שהקים בית  סוהר צבאי בלב המדבר, במרחק רב מהשטחים הכבושים, כדי לנתק את הכלואים מסביבתם  הטבעית ולהקשות על הגעתם של עורכי דין פלסטינים מהשטחים. אלפי העצירים המינהליים נעצרו עד אז במעמד צד אחד. מרגע שאלוף חתם על הצווים המינהליים, מערכת המשפט המשומנת נהגה בהם מנהג כזה ראה וקדש. עורכי דין מהשטחים לא הגיעו לבקר את העצורים ולא ייצגו אותם, כאות מחאה פוליטית על המעצרים ועל פעילותן של ועדות הביקורת השיפוטית.

הגענו לכלא בשעות הבוקר, אבל נתבקשנו לחזור כעבור שעות ספורות, כי רשויות הכלא לא הסכימו להכניס את הבגדים. מפקדי הכלא ביקשו ארכה, כדי שיוכלו לוודא את סיכומי הדברים עם הרשויות בחלונות הגבוהים. בצר לנו נאלצנו לסור אל הקיוסק המקומי, שם העברנו שעות ארוכות בשיזוף בשמש. כשחזרנו לשער הכלא, בשעה אחת, נראינו כמו ז'אן ולז'אן, גיבור עלובי החיים (Les Miseerables ) לוויקטור הוגו: עיניים אדומות, עור שהתייבש ואבק חולי שכיסה את פנינו ואת מלבושינו, שהעטה עלינו אצטלה שקרית של כבוד והדר. לשמחתי, אני ואניס רכשנו בשוק באר שבע העממי כובעי טמבל, שהגנו על ראשינו מהשמש הקופחת, ואילו האזורים הקירחים משיער בראשו  של עו"ד נעאמנה נדמו לסיר שזה עתה ירד מבאבור החימום.

בשער הכלא ציפתה לנו הפתעה חדשה. רשויות הכלא, כך בישרו לנו, מאפשרות הכנסת בגדים תחתונים לבנים בלבד. עלינו להחזיר את כל התחתונים הצבעוניים שהבאנו – רובם היו אדומים וכחולים. אנו עמדנו על שלנו: או הכל או לא כלום. לבסוף הוסכם, כי נשטח את טענותינו לפני השופט הצבאי המשפטאי שדן במעצרים המינהליים.

שפר חלקם של התחתונים הצבעוניים הגבריים, ועניינם נידון בפני שופטת – שלימים שודרגה למערכת האזרחית – ולי ולאניס הזדמן להופיע לפניה בתיקים של דיני ממונות ולא בתיקים של דיני תחתונים. עמדנו על כך שיירשם פרוטוקול שישקף את הדיון, כיאה ל"הליך משפטי הוגן". אניס הצטיין בחוש הומור סרקסטי, שאותו תיבל בחוכמה של בן כפר שעשה לילות כימים בנגריה של אביו, עם חבריו הזקנים, ומהם למד עורמה, צחוק וסגנון מטפורי. אף על פי ששלט בשפה העברית על רזיה ומכמניה, בחר לדבר בעברית עילגת, תיבל את טיעוניו במלים בערבית ולא סיים חלק מהמשפטים. את טיעוניו פתח בזכותו הטבעית של אדם לבגד תחתון ובחובתה של המדינה הכובשת לספק בגדים לכלואיה. השופטת המשפטאית לא הבינה במה דברים אמורים ועל מה אנו סחים. מדי פעם גילגלה את עיניה למרומים ומראה פניה העיד על מצוקה קוגניטיבית שאחזה בה. בשיאו של המופע התיאטרלי הוציא אניס מתיקו תחתון אדום, אחז בו בשני קצותיו, הציגו לפני השופטת ותמה על שום מה ייאסר על תחתון זה לבוא בין שערי הכלא. הוא המשיך וטען בלהט, כי  המשפט הבינלאומי אינו אוסר על הכנסת תחתונים אדומים וכחולים לכלא ואינו מרשה הפליה פסולה בינם לבין התחתונים הלבנים. באותו רגע נפל האסימון. השופטת המשפטאית כאילו יצאה מדעתה וצווחה: "כאן לא תיאטרון באר שבע!" שנינו קמנו על רגלינו, ביקשנו זכות תגובה והטחנו בכובעינו בשולחנה המהוה של השופטת, שישבה על במה מורמת. עננה גדולה של אבק עלתה  בחדר והוסיפה נופך לתיאטרון המאולתר, שלא חסר בו פריט אחד מכל פריטי המחזה בתיאטרון העירוני באר שבע: שופט, תובע צבאי, שלושה עורכי דין עם צבא שלם של תחתונים ססגוניים שממתינים להכרעה בגורלם  ומזגן שאבד עליו כלח ושרעשו העיב על אווירת הצדק המדברי.

בהמשך ביקשנו לשכנע שאכן ענייננו בתיאטרון אבסורד, שהצבא מפעיל שיקול דעת פסול ולא  מאוזן שעה שהוא מפלה בין תחתונים לפי צבעם, ללא הסבר סביר ומוצדק. ניכר בשופטת שמצוקתה עמוקה. היא חשה שמזלה התאכזר לה, שדווקא היא צריכה לשלול בגד תחתון צבעוני מעציר, תחתון שייתכן כי ישמח את לבו בשעת לילה מאוחרת, אחרי חודשים של ריחוק ממשפחתו ומיקיריו. בהתחשב בטיעונינו ובצר לה, שיכנעה השופטת את התביעה באופן חריג לחזור לרשויות ולדבר על לבן, שלפנים משורת הדין יסכימו ליצור שוויון בין התחתונים. כך היה.

זהו האיש, שמתח ביקורת קשה ונוקבת על מערכת הצדק והענישה, מערכת שלדעתו היתה נוקדנית, חסרת לב וחלק בלתי נפרד מתמנון (אח'טבוט) הכיבוש.

האיש השנון והיקר ידע ללעוג למערכת המעוותת במטבע דומה ולדבר עמה בלשון "נקייה", או בלשונו: "היכ מזבטה בדהא היכ ח'תם – כזו פטיציה מחייבת כזה חותם" .

עם מותם של אנשים אהובים מת גם משהו בתוכנו, ובה בעת דבר מה נוסף נולד לחיים חדשים. דבר מה מבכה את עצמו בתוכנו ודבר מה אומר: אילולא היתה במוות תקווה עלומה, ספק אם האהובים עלינו  היו עוזבים אותנו.