האסירים הפוליטיים הערבים מסווגים על ידי שירותי הכליאה בישראל כ"אסירים ביטחוניים". מרבית האסירים האלה הם פלסטינים. מאז 1967 עצרה ישראל קרוב ל-700 אלף פלסטינים.

בשנים שקדמו לשנת 2000 היה מספרם של האסירים הפוליטיים כ-1,150 בשנה בממוצע. עם פרוץ האינתיפאדה השנייה ובעקבותיה, עלה מספרם של האסירים הפוליטיים באופן דרסטי.

מנתוני שירות בתי הסוהר עולה כי בסוף חודש אוקטובר 2006 היה מספרם הכולל של האסירים הערבים המסווגים כ"אסירים ביטחוניים" כ-9,140.^[2] 94% מהאסירים והעצירים הפוליטיים הם פלסטינים תושבי השטחים הכבושים. יותר מ-98% מהם נשפטו בבתי משפט צבאיים.

מבין כלל האסירים המסווגים כ"אסירים ביטחוניים", מספרם של האסירים אזרחי מדינת ישראל הוא 289. מתוכם, מספר הלא יהודים הוא 277, לעומת 12 אסירים יהודים בלבד. כלומר, האזרחים הערבים מהווים כ-96% מכלל "האסירים הביטחוניים" אזרחי מדינת ישראל.

לפי נתוני מרכז המידע הלאומי הפלסטיני, מאז שנת 2000 עצרה ישראל כ-5,000 ילדים פלסטינים (מתחת לגיל 18). עד אמצע אוגוסט 2006 היו עדיין קרוב ל-335 ילדים פלסטינים בבתי הכלא. מספר הנשים הפלסטיניות שנעצרו מאז אוקטובר 2000 הוא 500, ובאוקטובר 2006 עדיין ישבו בכלא יותר ממאה נשים.^[3]

עד שנת 2006 הוחזקו בבתי הכלא בישראל 277 אסירים ועצירים פוליטיים שהם פלסטינים אזרחי ישראל. לפחות 20 מהם ריצו עד כה יותר מ-15 שנים בכלא. שחרורם של האסירים הפוליטיים הפך לעניין הטעון ביותר מבחינה מדינית ופוליטית. המורכבות והרגישות הכרוכות בסוגיית שחרורם של האסירים הערבים אזרחי המדינה כפולות ומכופלות. לכאורה, לכל אסיר פלסטיני תושב השטחים הכבושים או ערבי אזרח מדינה ערבית יש סיכוי להשתחרר במסגרת הסדר מדיני בין ישראל לפלסטין או בין ישראל לאחת המדינות הערביות. אופציית השחרור פוסחת על האסיר הפלסטיני אזרח ישראל, מפני שהמדינה מסרבת להכיר בו כחלק מכלל האסירים הפוליטיים ומהסכסוך הפלסטיני-הערבי-הישראלי. האסירים הפוליטיים הערבים אזרחי המדינה מופלים לרעה לעומת אסירים יהודים ישראלים לא רק ברמת הענישה ובתנאי המאסר, אלא גם בסיכויים לשחרור מוקדם באמצעות חנינה, קציבת עונש או שחרור לאחר ריצוי שני שלישים מהעונש. בניגוד לאסירים היהודים אזרחי המדינה, האסירים הפוליטיים הפלסטינים אזרחי המדינה טרם זכו לקציבה ריאלית של עונשם או לשחרור מוקדם.