לרגל יום האסיר הפלסטיני, שחל ב-17 באפריל, אמל זיאדה, רכזת התקשורת של עדאלה, מראיינת את אריג' שחברי על התקופה בה הוחזקה בכלא כאסירה פוליטית
ב-18 באפריל 2002, בשתיים לפנות בוקר, ממש כשהסתיימו חגיגות יום העצמאות בישראל, הופיעו בביתה של אריג' שחברי בנצרת כוחות משטרה גדולים. אריג', אז סטודנטית למחשבים בת 22, היתה האחרונה שהתעוררה לשמע הרעש ולקולו של מי שנראה כמפקדם של עשרות השוטרים שמילאו את חדר הכניסה. אותו מפקד ביקש מאביה ואחיה להציג לו את תעודות הזהות שלהם. אבל מיד כשהבחין באריג' פנה מהם וניגש אליה, לבקש שתביא את תעודת הזהות שלה. הצעירה, שלא הבינה מה קורה בביתה, לא חשבה לשאול שאלות ומיד הופיעה כשבידה התעודה. הוא ביקש שתתלווה אליו לחדר הסמוך, ושם הודיע לה: "את במעצר". את הסיבות למעצר, אמר לה, יסבירו לה כשתתלווה אליו לתחנת המשטרה. היא ביקשה להחליף בגדים – בגלל השעה המאוחרת היתה עדיין בבגדי השינה שלה – והוא הסכים. בעת שהתלבשה התלוו אליה בהוראת המפקד שתי שוטרות, אחת במדים ואחת בלבוש אזרחי, שאליה היתה אריג' מחוברת באזיקים. "הם לא הסכימו להוריד ממני את האזיקים, גם כשביקשתי ללכת לשירותים. שתיהן היו צמודות אלי עד לרגע שלקחו אותי לתחנת המשטרה", היא מספרת. עד אז הספיקו השוטרים לבצע חיפוש בדירה, על פי צו שהיה בידיהם. החיפוש התאפיין, לדבריה, בפיזור חסר תכלית של תכולת הבית.
פרטי ליל המעצר זכורים לאריג' במדויק. היא יכולה לתאר את פניהם של השוטרים ואת הדברים שנאמרו לפרטיהם. "זה משהו שאי אפשר לשכוח. זאת חוויה חריגה וייחודית כל כך, שאי אפשר להוציא מהראש". אריג' הובאה לתחנת המשטרה בנצרת, שם נאלצה לחכות שעות עד שהודיעו לה שיסיעו אותה לבית מעצר בג'למה, שם תיפגש עם סוכן שב"כ בשם אליאס. "אליאס יסביר לך הכל", אמרו.
את החקירות בבית המעצר, שנמשכו כחודש, היא מגדירה כשיחות. היו בהן דיונים בנושאים פוליטיים וכלליים. "השיחות האלו עם חוקרי השב"כ ארכו שעות, ובין חקירה לחקירה חלפו לפעמים ימים שלמים. הם ביקשו לדעת הכל. לא אילצו אותי לספר דברים, אלא בכל פעם ביקשו שאזכר בעוד פרטים שלא סיפרתי. כששאלתי אותם באיזה פרטים מדובר, לא ענו לי. הם שלחו אותי בחזרה לתא כדי שאזכר". היא לא עונתה ולא הושפלה. בדיעבד, היא מציינת, אפשר לראות בה בת-מזל, לנוכח היחס המשפיל שהיה מנת חלקן של אסירות אחרות שפגשה בכלא.
בלילה שבו נעצרה שחברי נעצר גם חבר ילדות שלה, בן השכנים. כשהובלה לתא המעצר, היא הבחינה מרחוק בו ובשוטרים שהובילו אותו לחדר החקירות. עד אז לא יכלה להעלות בדעתה מדוע נעצרה. כשראתה אותו, החלה להעלות במוחה השערות על סיבת המעצר.
"עד אז לא ידעתי בכלל מהי סיבת המעצר. לא העליתי בדמיוני שום סיבה, כנראה בגלל ההלם הראשוני מהמעצר. אבל כשראיתי מרחוק את חבר הילדות הזה, התחלתי לקשר כמה דברים שהיינו שותפים להם, וביניהם העובדה שלשנינו היתה היכרות עם בחור מג'נין. לא העליתי בדמיוני, לאחר שהוגש נגדי כתב האישום, שהוא כולל סעיפי אישום רבים כל כך והזויים כל כך".
כתב האישום שהוגש נגד שחברי כלל שבעה סעיפים, וביניהם מגע עם סוכן זר, ניסיון לתמוך בארגון טרור, עבירות החזקת נשק שלא כדין וקשירת קשר לביצוע פשע. חלקם הוצאו מכתב האישום בעסקת טיעון שהציעה לה המדינה או הומרו בסעיפים אחרים, חמורים פחות. כך הפך סעיף האישום שייחס לה תכנון פיגוע לאישום ברצון לתכנן פיגוע. שחברי כופרת בכל האישומים. היא טוענת שהסכימה לעסקת הטיעון מחוסר ברירה. מבחינתה אישום המוגדר "מגע עם סוכן זר" הוא מופרך. "העובדה שהכרתי בחור מג'נין, אחד ששייך לעם שלי, לא הופכת אותו לסוכן זר. הוא זר מבחינת המדינה, שהפכה אותנו למנותקים אחד מהשני, אבל המגע שקיימתי איתו לא נחשב עבירה מבחינה מוסרית". שחברי אינה מצטערת על קשריה עם הבחור מג'נין ואף אומרת שהיא גאה בהם. במשפט, שנמשך כשישה חודשים, נוכחה שחברי לדעת שדברים שאמרה בחקירה, חלקם כבדרך אגב או בהקשרים מסוימים, סולפו להקשרים מפלילים ושימשו נגדה. באחד הדיונים, למשל, ציינה באוזני השופט כי היא מרגישה מקופחת במדינה מעצם היותה ערבייה. מיד ניפנף נגדה בא כוח המדינה בדברים שאמרה, כביכול, בפני החוקרים, שמהם משתמע שהאזרחים הערבים מקבלים את כל זכויותיהם, ועליהם לשרת בצבא. "הייתי בהלם", היא מספרת, "לשמוע שאני מסוגלת לומר משפט כזה, זה פשוט לא ייתכן. אבל בא כוח המדינה התעקש שזה מה שאמרתי. מיד אחרי הדיון בבית המשפט, כשחזרתי לתא המעצר, נזכרתי שבאחת החקירות שבהן נשאלתי על דעותי, והרי רוב החקירות היו מעין דיון על דעות, הועלה גם נושא השירות הצבאי. אני, מתוך ציניות, ולאחר שכבר הותשתי מהשיח הסתום, אמרתי: 'בטח שהאזרחים הערבים נהנים מכל הזכויות, ורק טבעי שילכו לשרת בצבא'. כעסתי שהפרקליטות עשתה שימוש לא ראוי בדברים, שמהקשרם ברור שהם נאמרו בציניות. מיד שוחחתי עם עורך הדין שלי ושלחנו הבהרה לשופט". ההבהרה הזאת לא שינתה, לדעתה, את יחסו של השופט כלפיה: "לאורך כל המשפט השופט גרם לי להרגיש שעשיתי מעשה כפוי טובה, ושאני בעצם לא יודעת להעריך מה המדינה עשתה בשבילי. הוא לא היה סימפטי כלפי, בכלל".
על שחברי נגזר עונש של חמש שנות מאסר. עד היום היא בטוחה שכשהקריאו את פסק-הדין היא שמעה שנגזר עליה עונש של 15 חודשים בלבד. באותו זמן היא חייכה ונשמה לרווחה, "עוד כמה חודשים אני בחוץ", חשבה לעצמה, ולא היה ברור לה למה נשקף מבט קודר מעיניהם של מקורביה שנכחו באולם. השוטר שהתלווה אליה לאחר שיצאה מאולם בית המשפט, הבחין כנראה שהיא לא בדיוק הבינה במה מדובר. "גזרו עליך חמש שנים בפנים, את מבינה?" אמר לה. היא נשארה המומה.
עד למתן פסק-הדין ריצתה שחברי כשישה חודשים בכלא הנשים נווה-תרצה. היא נכלאה עם אסירות פוליטיות אחרות, שהמדינה מגדירה אותן "אסירות ביטחוניות", ואשר נכלאו בנפרד מהאסירות הפליליות. בתחילה היו באגף האסירות הפוליטיות כ-12 נשים, אולם כשסיימה את תקופת ריצוי העונש, מספרן הגיע ליותר ממאה. את הלילה הראשון בנווה-תרצה בילתה עם עצירה פוליטית נוספת בתא מבודד, מעין תחנת לילה לפני שהשתיים צורפו לשאר האסירות. בתא סמוך ישבה עצירה פלילית שהשתוללה ובאמצע הלילה הציתה את המזרן בתאה. מיד התלקחה שריפה והסוהרות מיהרו לפנות את העצירה ההיא. אותן השאירו עד לבואו של קצין, שכן הנהלים אפשרו להוציאן מהתא רק בנוכחות סוהר בדרגת קצין. "יכולנו להיחנק מהעשן", היא מספרת. "קרה מקרה דומה כמה שנים לאחר מכן, כשפרצה שריפה באחד התאים בזמן שהושמתי בבידוד, וגם אז פינו את כל העצירות, מלבד הפוליטיות. השריפה היתה ממש לידנו, אבל אותנו פינו לאחר זמן מה, כשהופיע קצין במקום".
יחסם של שלטונות הכלא לאסירות הפוליטיות אכן היה שונה מזה שניתן לאסירות הפליליות. ההבדלים ניכרו דווקא בימים שבהם אירעו אירועים פוליטיים משמעותיים, היא מספרת: "כשאירע פיגוע, למשל, אפשר היה לחוש את המתח והכעס בפניהן של הסוהרות. הרי אצלנו, הצפייה במהדורות החדשות והמעקב אחר נושאים אקטואליים היו מאוד אינטנסיביים, והיינו מודעות למה שקורה בחוץ. הסוהרות היו מפרשות כל מעשה כפרובוקציה והיו מגיבות בגסות, בדחיפות ובצעקות. כשאבו-עמאר (יאסר ערפאת) מת, היתה אווירה של אבל והיינו צמודות לטלוויזיה. כל מי שהרימה את הקול, נענשה. העונש יכול היה להיות בידוד, ניתוק חשמל או סגירת הקנטינה, שממנה הרבינו לקנות אוכל ומוצרים אחרים".
אולם, לדברי שחברי, הן, כאסירות פוליטיות, היו מאורגנות ובעלות עוצמה, כך שגם אם זכויותיהן היו מוגבלות, היה קשה לכפות עליהן דברים בלי שהן יילחמו על זכותן לסרב. בכמה מהמקרים שבהם נענשו, הן פנו לבית המשפט העליון באמצעות עורכי-הדין של ארגונים שמטפלים בזכויות אסירים. לדבריה, הפניות לא הביאו לשינויים מהותיים והמציאות נשארה כפי שהיתה.
אם היה הבדל בין היחס של הסוהרות לאסירות הפליליות ליחס שלהן לאסירות הפוליטיות, עצם היותה אסירה פוליטית שהיא גם אזרחית ישראל הבדיל אותה ואסירות פוליטיות אחרות אזרחיות המדינה מכלל האסירות הפוליטיות. ההבדלים היו בעיקר לרעה. "בגלל היותנו מעורבות במעשה שלא היה לרוחה של מדינת ישראל, בעיניה נחשבנו אסירות שעשו מעשה גרוע יותר מהאסירות שהגיעו מהשטחים. אנחנו נתפסנו כבוגדות, ככאלו שקיבלו הכל וגמלו בכפיות טובה. אפשר היה להרגיש את זה דווקא במקרים שבהם התלוננו על הפרת זכויות. פעם, למשל, ביקשתי שיתירו לי להמשיך את לימודי באוניברסיטה. נציב פניות האסירים ענה לי בתשובת אגב: 'הרי לפני שעשית את המעשה שלך איפשרו לך ללמוד, אז למה עשית את המעשה הזה'?" היא עצמה חדלה בשלב מסוים מהמאבק על זכותה להמשיך ללמוד, אבל בין כותלי הכלא הובילה מאבקים רבים לזכויות האסירות.
שחברי מספרת כי החיים בכלא מנוהלים בסדר מופתי, שנקבע על-ידי האסירות עצמן. האסירות מתעוררות מוקדם בבוקר, מנקות את האגף שלהן, מנהלות דיונים בנושאי השעה, מארגנות שיעורים ללימוד נושאים במגוון תחומים ("חלק מהאסירות הגיעו לכלא בלי שידעו קרוא וכתוב, ובין כותלי הכלא רכשו השכלה די מרשימה", היא אומרת), מחליטות על צעדים קולקטיביים כמו שביתת מחאה, על רשימת דרישות מרשויות הכלא ועוד. האסירות מאוגדות בקבוצות המזוהות על-פי השתייכות פוליטית. לכל קבוצה יש מנהיגה. המנהיגה נבחרת ברוב קולות של הקבוצה ורק לה מותר לבוא במגע עם רשויות בית הסוהר ולהחליט בנושאים עקרוניים. מיד כשהגיעה לכלא התוודעה שחברי למנהיגת הקבוצה, שנאסרה על מעורבותה ברצח צעיר יהודי שהכירה באמצעות האינטרנט. לאחר זמן לא רב ביססה שחברי את מעמדה ואספה סביבה קבוצה לא קטנה של אסירות, שביקשו כי תעמוד בראשן.
תפקיד המנהיגה, מבחינת שחברי, היה לא קל. עם ניסיון דל בחיים, פתאום ציפו ממנה האסירות שתדריך אותן ותדע לייצג את דרישותיהן במגעים עם רשויות הכלא. לדבריה, היא החדירה הוויה של כבוד הדדי בין האסירות, דאגה שלא לכפות עליהן החלטות ודעות ואף פיתחה יחסי חברות קרובים עם חלקן.
חברות בכלא, זה אפשרי?
"כן. לי באופן אישי היתה חברה מאוד קרובה, שעד היום אני שומרת על קשר איתה. החברות מחזקת את האסירות, שברובן יושבות עשרות שנים בכלא".
את מתגעגעת לכלא?
"הכלא הוא תקופה שהייתי מעדיפה למחוק, אבל יש אנשים שאני מתגעגעת אליהם. היו דברים אנושיים בכלא, שחווים אותם רק שם. למשל הלידה של נור, בנה של אסירה ששוחררה מהכלא ממש אחרי שאני שוחררתי, לפני כחודשיים. אנחנו הענקנו לו את השם, עשינו הצבעה. לגדל תינוק בכלא זה לא קל, אבל הוא החדיר אווירה משפחתית לאגף האסירות. אנחנו גידלנו אותו. כולנו. הוא למד לבטא את השמות של כולנו, וזאת היתה התרגשות גדולה. נור גדל איתנו בתא קרוב לשנתיים. כשהרשויות הוציאו אותו שררה אווירה של אבל למשך תקופה ארוכה.
"אבל היו גם רגעים קשים. הקשה שבהם היה כאשר הייתי אמורה לספר לאחת האסירות, שבעלה, שהיה מבוקש, נהרג על-ידי הצבא. היא היתה כלה טרייה, ולטענתה נאסרה כחלק מהפעלת לחץ על בעלה שיסגיר את עצמו. היא אהבה אותו מאוד ולא הפסיקה לספר עליו. כולנו הכרנו אותו מהסיפורים שלה, ולמדנו לאהוב אותו כמוה. הידיעה היתה קשה מאוד, ולא ידעתי איך לספר לה על זה ואיך למנוע ממנה לשמוע על כך מהחדשות, שהרבינו לעקוב אחריהן".
כבר ארבעה חודשים שחברי היא אסירה משוחררת. כיום היא מקבלת תמיכה מלאה ממשפחתה ומחוג החברים הסובבים אותה, שרובם המשיכו לשמור איתה על קשר ולא חששו מעצם היותה אסירה פוליטית. עם זאת, העובדה שהיא נאסרה על רקע ביטחוני גורמת לחלק מחבריה ומכריה לחשוש ממנה ולא לנהל איתה שיחות בנושאים פוליטיים. היא לא מתרגשת מכך. לה ברור שנושא האסירים הפוליטיים צריך לעמוד בראש סדר העדיפויות של הציבור הערבי. מאז שחרורה זומנה פעמים אחרות לחקירות בשב"כ, אך היא לא מתרגשת מכך וממשיכה לפעול במישורים רבים להגברת המודעות לסוגיית האסירים הפוליטיים. כיום הפכה לדוברת מבוקשת בפאנלים ובדיונים העוסקים בזכויות האסירים הפוליטיים והיא מקווה לעתיד טוב יותר גם לעצמה.