ביום 15 באפריל 2007, נתן בג"ץ בהרכב של שלושה שופטים (סלים ג'ובראן, עדנה ארבל ומרים נאור) פסק דין המונע ממינהל מקרקעי ישראל להמשיך בפעולות הריסוס מן האוויר של יבולים חקלאיים בשדות שמעבדים אזרחים ערבים בדווים בנגב. כמו כן, חייב בג"ץ את המדינה בהוצאות משפט על סך 20,000 שקל. פסק דין זה ניתן בעתירת ארגון עדאלה, שהוגשה על ידי עו"ד מרואן דלאל, בשם תושבים מכפרים לא מוכרים, בשם עמותת הרופאים לזכויות אדם והאגודה הערבית לזכויות אדם וארגונים אחרים.
בפסק דין זה קבע בג"ץ כי פעולות אלו אסורות, מכיוון שהן מסכנות חיי אדם ואת בריאות התושבים. השופט ג'ובראן קבע כי "מינהל מקרקעי ישראל מבצע פעולות הריסוס ללא סמכות שהוענקה לו בחוק". השופטת ארבל קבעה כי אמנם מינהל מקרקעי ישראל מוסמך על פי החוק להשתמש בפעולות אלו, אך הן אסורות בהיותן פוגעות בחיי אדם. השופטת ארבל קבעה עוד, כי השימוש באמצעי זה גרם "לתחושות קשות של השפלה וזלזול בקרב האזרחים הבדווים... חובתה של המדינה לא לסכנם בפעולותיה, להגן על רווחתם ולנהוג כלפיהם בהגינות... בפעולות הריסוס באופן בו בוצעו היה לכן לא רק כדי לפגוע בבריאותם של האזרחים הבדווים, אלא גם כדי לפגוע בכבודם".
כאמור, עניינה של עתירה זו הוא המדיניות שנוקט מינהל מקרקעי ישראל, שבמסגרתה מרוססים יבולים חקלאיים של אזרחים בדווים תושבי הכפרים הלא מוכרים בנגב. המינהל טען כי הריסוס נעשה כדי לאכוף זכויות של המדינה בקרקע.
העתירה הוגשה לבג"ץ ב-22 במארס 2004 על ידי עו"ד מרואן דלאל מעדאלה, בשם תושבי כפרים לא מוכרים בנגב וכן בשם הארגונים רופאים לזכויות אדם, אגודת הארבעים, הפורום לדו-קיום בנגב, חברת הנגב למען האדמה והאדם בע"מ, בוסתן לשלום, האגודה לסיוע והגנה על זכויות הבדווים בישראל, האגודה הערבית לזכיות האדם ואגודת הגליל. יצוין כי יום לאחר הגשת עתירה, לבקשת העותרים, הוציא בג"ץ צו ביניים המונע ממינהל מקרקעי ישראל לרסס יבולים חקלאיים של אזרחים ערבים בדווים מהכפרים הלא מוכרים בנגב.
פרקליטות המדינה טענה בפני בג"ץ כי יש להתיר למינהל מקרקעי ישראל לרסס את היבולים החקלאיים בכפרים הלא מוכרים בנגב. לשיטתה, מדובר באכיפת זכויות של המדינה בקרקע. הפרקליטות טענה גם שהריסוס הוא אמצעי יעיל, מכיוון שאינו דורש גיוס מספר רב של שוטרים. אילו השמדת היבולים החקלאיים היתה מתנהלת מהקרקע, הוסיפה, היה צורך לגייס שוטרים רבים, בייחוד עקב התנגדות התושבים הערבים הבדווים להשמדת יבוליהם.
עו"ד דלאל טען בפני בג"ץ כי החוק בישראל מתיר ריסוס, רק אם הוא מיועד לתכלית תברואתית סביבתית. הדין אינו מתיר פעולות ריסוס שמטרתן השגת זכויות נטענות, ואף אוסר ביתר שאת שימוש באמצעי הריסוס בהקשר של מתח בין המדינה לאזרחים. עו"ד דלאל הדגיש גם את הסכנה הבריאותית והסביבתית הטמונה בריסוס, בהסתמך על שתי חוות דעת שהגישו העותרים לבג"ץ – האחת מטעמו של הד"ר אליהו ריכטר, מרצה בכיר וראש היחידה לרפואה תעסוקתית וסביבתית באוניברסיטה העברית, והאחרת מטעם הד"ר אחמד יזבק, מומחה לחומרים רעילים, בוגר הפקולטה לכימיה בטכניון. לעומת חוות דעת מבוססות אלה, ציין עו"ד דלאל כי המומחה מטעם המשיבים, הטוקסיקולוג הראשי במשרד הבריאות (הפרופסור גארי וינסטון), העתיק חלקים רבים ומשמעותיים מחוות דעתו מחומר שיווקי המפורסם באתר האינטרנט של החברה המפיצה את חומר הריסוס (Monsanto) . שופטי בג"ץ הביעו אף הם את מורת רוחם מחוות הדעת הבעייתית שהגישו המשיבים
בג"ץ 2887/04 סלים אבו מדיגם ואח' נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'