ב-27 במארס 2006 הגיש פרופ' פיליפ אלסטון, הדווח המיוחד מטעם האו"ם להוצאות להורג שרירותיות וללא משפט, את הדו"ח שלו למושב ה-62 של נציבות האו"ם לזכויות אדם. בדו"ח מביע אלסטון דאגה לנוכח כישלונה של מדינת ישראל בניהול חקירה נאותה של הירי הקטלני שגרם למותם של 13 מפגינים פלסטינים אזרחי המדינה בהפגנות של אוקטובר 2000.
עדאלה, כנציג המשפטי של ועד משפחות החללים, סיפק לפרופ' אלסטון, בתוקף תפקידו כדווח מיוחד מטעם האו"ם, חומר בכל הנוגע להרג באוקטובר 2000, ועדת החקירה הממלכתית לחקירת אירועי אוקטובר (ועדת אור) וכישלונה של המחלקה לחקירות שוטרים במשרד המשפטים (מח"ש) לבצע חקירה מקיפה בנושא.
בדו"ח הנוכחי תיעד פרופ' אלסטון את ההתכתבות שניהל עם מדינת ישראל בין ספטמבר 2005 לינואר 2006, בנוגע לחששות כבדים לשימוש מוגזם בכוח שעשתה המשטרה באוקטובר 2000 ולחסינות מעונש שניתנה לאנשיה בכל הנוגע למקרי ההרג שאירעו אז. פרופ' אלסטון מתייחס במיוחד לספקות שהעלה בנוגע להחלטתה של מח"ש לסיים את החקירה שניהלה בנוגע למקרי ההרג בלי להגיש ולו כתב אישום אחד נגד השוטרים שהיו מעורבים באירועים, למרות ממצאיה של ועדת אור שפורסמו בשנת 2003. פרופ' אלסטון מציין בדו"ח כי ועדת אור מצאה שקציני משטרה מסוימים אשמים במותם של מפגינים מסוימים, או נושאים באחריות למותם, כתוצאה מפקודות שנתנו להפעיל צלפים או להשתמש בתחמושת חיה נגד מפגינים לא חמושים. מלבד זה, קציני המשטרה לא נקטו את הצעדים המתאימים כדי למנוע מההפגנות להידרדר להתנגשויות בין המפגינים לשוטרים.
פרופ' אלסטון הטיל ספק בנימוקים שהציגה מח"ש להצדקת החלטתה לסגור את החקירה: מח"ש טענה כי במקרים מסוימים חסרו ראיות מספיקות להוכחת אשמתו של קצין משטרה, או לחלופין שנסיבות האירועים הצדיקו את רמת הכוח שהפעילה המשטרה. הדו"ח גם בוחן בספקנות את טענתה של מח"ש, כי המחסור בראיות מספיקות בחלק מהמקרים נבע מאי שיתוף פעולה של משפחות החללים, ובעיקר מסירובן להסכים לבקשת המדינה להוציא חלק מגופות החללים מקברן, לנתיחה שלאחר המוות. פרופ' אלסטון מדגיש כי זו טענה מפוקפקת, מכיוון שמח"ש לא הגיש כתבי אישום במקרים שבהם כן בוצעו נתיחות שלאחר המוות שסיפקו ראיות פיסיות משמעותיות, וכן שחמש שנים לאחר המוות, מצבן של גופות החללים לא יאפשר להפיק מהנתיחה ראיות פיסיות מהותיות או מכריעות. פרופ' אלסטון כותב גם, כי טענתה של מח"ש כי בחקירותיה התברר שהשוטרים והקצינים שבהם עסקה השתמשו בכוח הכרחי סותרת את הממצאים של ועדת אור, שהעריכה כי השימוש בתחמושת חיה והפעלת הצלפים נגד מפגינים לא חמושים לא היו מוצדקים בכל מקרה.
פרופ' אלסטון קבע כי התנהלות היועץ המשפטי לממשלה ומח"ש סותרת את סעיף 3 של ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם (UNDHR), את סעיף 6 של האמנה הבינלאומית לזכויות פוליטיות ואזרחיות (ICCPR) ואת עיקרון 9 בעקרונות האו"ם בעניין מניעה וחקירה אפקטיביות של הוצאות להורג שרירותיות וללא משפט.
החוקר המיוחד כתב במכתב שנשלח לממשלה בספטמבר 2005, כי "חמש שנים לאחר ש-13 ערבים נורו למוות על ידי כוחות המשטרה ולאחר שוועדת החקירה שהוקמה על ידי הממשלה קבעה כי השימוש בכוח במקרים אלה היה מוגזם, החליטה הממשלה לא להטיל על איש את האחריות למותם". במכתבו עמד פרופ' אלסטון על החובה לבחון בצורה ממשית את טענות משפחות קורבנות אוקטובר 2000.
בתגובה למכתבו של פרופ' אלסטון, שנשלחה בינואר 2006, דיווחה המדינה על החלטתה למנות את המשנה לפרקליט המדינה לאחראי לבדיקה מחודשת של החלטת מח"ש לסגור את החקירות נגד השוטרים. ארגון עדאלה מציין כי תגובת המדינה לחוקר המיוחד אינה מזכירה את התמיכה הלא סבירה שהעניק היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, לדו"ח מח"ש. יחסו של מזוז לדו"ח מח"ש מעמיד בספק את האובייקטיביות שלו בכל הנוגע לעניין זה. עדאלה מוסיף כי יכולתו של המשנה לפרקליט המדינה לנהל חקירה ללא משוא פנים שנויה במחלוקת, מכיוון שהממונה עליו, פרקליט המדינה ערן שנדר, היה מנהל מח"ש באוקטובר 2000. שנדר נושא בעיקר האחריות למחדליה של מח"ש ולאי הצלחתה לחקור את מותם של 13 הפלסטינים אזרחי ישראל מיד בסמוך לאירועים.