ביום 20.4.2005 הגיש ארגון עדאלה, בשמם של 6 תושבים מהכפרים הלא מוכרים בנגב, תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה, בשבתו כבית דין לענייני מים. בתביעה התבקש בית המשפט לחייב את נציב המים לאשר חיבורי מים בכמות ובאיכות הדרושות על פי דין, וזאת לאחר שנציב המים דחה את בקשותיהם של התובעים, שהוגשו ל"ועדת מים", המנוהלת על ידי גוף הנקרא "מינהלת קידום הבדואים", הפועל במסגרת כוחותיו וסמכויותיו של מינהל מקרקעי ישראל.

התביעה לבית הדין לענייני מים הוגשה בשמם של ששה אנשים אשר כל אחד מהם מייצג מספר רב של משפחות מכפר לא מוכר בנגב. היא הוגשה בשמם של מר עבדאללה אבו מסאעד, המייצג 15 משפחות המונות 100 אנשים, מהכפר הלא מוכר תל-אלמלח; מר טווילע אל-גנטמי, המייצג 11 משפחות המונות 39 אנשים, מהכפר הלא מוכר גאטאמאת; מר אברהים אל-אטרש, המייצג 10 משפחות המונות 94 אנשים; מר סלים אבו אל-קיעאן, המייצג 34 משפחות המונות 172 אנשים, מהכפר הלא מוכר אם אל-חיראן; מר עיד סלמאן אל-נבארי, המייצג 40 משפחות המונים 247 אנשים, מהכפר הלא מוכר תל-ערד; מר אברהים סבייח אל-הוואשלה, המייצג 18 משפחות המונות 115 אנשים, מהכפר הלא מוכר תלאע רשיד. עו"ד מרואן דלאל מעדאלה הגיש את התביעה לבית הדין לענייני מים.

יצויין, כי נציב המים לא השיב במישרין לבקשות התובעים לחיבורי מים. "מינהלת קידום הבדואים" היא שהשיבה במקום נציב המים, כשהיא מציינת, כי המלצות ועדת המים הועברו לנציב המים, וזה החליט לדחות את הבקשות לחיבורי מים. זאת ועוד, בארבעה מששת המקרים שנכללו בתביעה לבית הדין לענייני מים, קבעה "המינהלת לקידום הבדואים", כי על מנת לקבל מים מבקשי חיבורי המים יכולים לעבור מישובם "הלא מוכר" ולהתגורר באחד משבעת הישובים הערבים הבדואים "המוכרים" הקיימים בנגב. במקרה נוסף נטען, כי הבקשה התקבלה אך חיבור המים נרשם על שמו של מי שלא נמנה על המשפחות המבקשות חיבור מים. במקרה אחר השיבה המינהלת, כי במקום קיימים 14 חיבורי מים וכי מתוכנן שם "מרכז מים" שישרת את התושבים במקום, וזאת אף שבפועל מבדיקת עדאלה עלה, כי אין בנמצא באותו המקום 14 חיבורי מים ואף לא נמצאה כל אינדיקציה בשטח למרכז המים המתוכנן.

תביעה זו הינה המשך לעתירה לבג"ץ שהוגשה על ידי עדאלה במאי 2001, בדרישה לחבר שבעה כפרים לא מוכרים למים. בעקבות דיונים רבים בפני בג"ץ, הוחלט ביום 16.2.2003 לדחות את העתירה בטענה, כי: "הניסיון שנצבר במהלך טיפולנו הממושך בעתירה זו שכנע אותנו כי הדרך הנאותה למימוש זכויותיהם של תושבי הכפרים הבלתי מוכרים בנגב להספקה של מים היא בהגשת בקשות אינדיווידואליות ונקודתיות (לקבוצות המונות עשר משפחות לפחות) לוועדה להקצאת מי שתייה, שהיא המוסמכת להמליץ לפני נציב המים לבצע חיבורים חדשים ונוספים לרשת הספקת המים ושעל החלטותיה רשאים יהיו המבקשים שלא יבואו על סיפוקם להשיג לפני בית המשפט המוסמך."

בתביעה לבית הדין לענייני מים נטען, כי זכות התובעים למים מעוגנת בחוק המים – 1959, ובזכותם לחיים, לבריאות ולכבוד. בנוסף נטען, כי המשיבים מפלים את התובעים, בייחוד כאשר הם מאשרים תשתיות וחיבורי מים לחוות בודדים, על אף שאלו טרם זכו לאישורי רשויות התכנון הרלבנטיים, ומונעים מים נקיים ונגישים מהתובעים.

כן נטען, כי מקום מגוריהם של התובעים הינו שיקול זר שהרשות המוסמכת, נציב המים, אינה יכולה לשקול אותו, שכן הוא מחוץ לגדרי התכלית הספציפית והתכלית הכללית המתוות את שיקול דעת נציב המים. עוד נטען, כי הופר עיקרון עצמאות שיקול הדעת של הרשות המוסמכת, בייחוד לאור העובדה שנציב המים לא הפעיל שיקול דעת עצמאי אלא אימץ את עמדתו של גוף חיצוני לו. כמו כן נטען, כי לא נשקלו השיקולים הרלבנטיים, בייחוד הזכות לבריאות ולכבוד, וכי באם נשקלו, הרי שלא ניתן להם משקל ראוי.

התובעים הדגישו, כי "הקלות הבלתי נסבלת של אי שקילת היבט [הזכות לבריאות] על ידי לא אחר מאשר ועדת מים שבראשות "המנהלה לקידום הבדואים" מציבה סימני שאלה לא זו בלבד באשר לחוקיות ומניעי אותה התעלמות, אלא אף על הצורך בקיומו של גוף זה, אשר ככל הנראה מייחד את משאביו לשליטה ודיכוי כנגד האוכלוסייה שהוא אמור "לקדם"".

התובעים טענו, כי תוצאת התנהלות המשיבים היא בטלות ההחלטה לדחות את בקשותיהם לחיבורי מים בכמות ובאיכות הדרושות, וחיובם לספק חיבורי מים כאמור.

 תביעה לבית הדין לענייני מים
 עתירה לבג"ץ ממאי 2001
 החלטת בג"ץ מיום 16.2.2003