אפליה בהקצאת תקציבי משרד הדתות לעדות הערביות: מוסלמים, דרוזים ונוצרים
בפברואר 1997 עתר מרכז עדאלה בשם חמישה מנהיגי דת מוסלמים, דרוזים ונוצרים, כנגד שר הדתות ושר האוצר, בעניין תקציב משרד הדתות המפלה לרעה את בני העדות הדתיות הערביות. באותה שנה הקצה חוק התקציב לעדות אלו 2% מתקציב משרד הדתות, על אף שהערבים אזרחי המדינה היוו קרוב ל 20% מכלל אזרחיה. עדאלה טען בעתירה כי יש להקצות לבני דתות אלו תקציבים על פי חלקם היחסי באוכלוסייה. בעתירה גם אוזכרו חוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה מ- 1995 ודו"ח מבקר מדינה מ- 1996, בהן נקבע כי בהקצאת התקציבים הבלתי-שוויוניות על-ידי משרד הדתות יש משום אפליה לרעה של הפלסטינים אזרחי ישראל. העתירה התבססה בעיקר על הפרת עקרון השוויון. במסגרת העתירה ביקש עדאלה מבית המשפט לקבוע כי הזכות לשוויון מעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכי דינם של סעיפי התקציב שהפרו עיקרון זה להתבטל.
במהלך הדיון בעתירה שנערך בספטמבר 1997 ציין בית המשפט כי לאור העובדה כי העתירה התייחסה לשנת התקציב 1997, לא היה טעם לדון בה באותה עת. בהתאם להצעת בית המשפט משך מרכז עדאלה את העתירה תוך שמירה על זכותו לשוב ולהגישה ביחס לתקציב שנת 1998, באם הנסיבות יצדיקו זאת.
בינואר 1998 מייד לאחר שהכנסת חוקקה את חוק התקציב ל- 1998, הגיש עדאלה עתירה נוספת שחזרה על טיעוני העתירה הקודמת, כאשר הפעם התבקש בית המשפט לדון בה לאלתר. בעתירה זו צוין כי ב- 1998 הקצאת התקציבים שהקצה משרד הדתות למוסלמים, נוצרים ודרוזים אף פחת מן ההקצאה בשנה הקודמת – היינו 1.86% מתקציב המשרד בעוד שבשנת התקציב 1997 הקצאת התקציבים עמדה על 2%.
בדיון שהתקיים בעתירה בסוף ינואר 1998 הורה בית המשפט לעדאלה ולמשרד הדתות לנסות ולהגיע להסכם שיסדיר את הקצאות התקציבים לבני הדתות שקופחו, בהתאם לצרכיהן. עדאלה הגיש מסמך ברוח זו למשרד הדתות בחודש מארס 1998, אך היות ומשרד הדתות לא ניהל כל משא ומתן עם עדאלה, שב וביקש עדאלה לקבוע תאריך לדיון בבג"צ. בדיון שהתקיים בראשית חודש מאי 1998 שב בית המשפט והורה לצדדים לנהל משא ומתן רציני ביניהם.
המשא ומתן לא עלה יפה, ולפיכך נתן בית המשפט פסק דין בדצמבר 1998. בפסק הדין נקבע כי תקציב משרד הדתות אמנם מפלה לרעה את העדות הדתיות הערביות, אך למרות זאת דחה בית המשפט את העתירה, בטענה שהסעד המבוקש הוא כללי ולא ספציפי, כלומר אינו מתייחס לצרכיהם המסוימים של שלוש הדתות. פסק הדין קובע, כי בפני העותרים פתוחה האפשרות להעלות בעתיד נושא של אפליה ספציפית בתחום זה. לפיכך, העתירה נדחתה, על אף שבית המשפט הכיר בכך כי קיימת אפליה של העדות הערביות בישראל בתחום תקצוב שירותי הדת. בית המשפט לא פסק בשאלה, אם עקרון השוויון מעוגן בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
בג"צ 240/98, עדאלה ואח' נגד שר הדתות ואח'; העתירה הוגשה בינואר 1998; פסק הדין ניתן בדצמבר 1998.
במהלך הדיון בעתירה שנערך בספטמבר 1997 ציין בית המשפט כי לאור העובדה כי העתירה התייחסה לשנת התקציב 1997, לא היה טעם לדון בה באותה עת. בהתאם להצעת בית המשפט משך מרכז עדאלה את העתירה תוך שמירה על זכותו לשוב ולהגישה ביחס לתקציב שנת 1998, באם הנסיבות יצדיקו זאת.
בינואר 1998 מייד לאחר שהכנסת חוקקה את חוק התקציב ל- 1998, הגיש עדאלה עתירה נוספת שחזרה על טיעוני העתירה הקודמת, כאשר הפעם התבקש בית המשפט לדון בה לאלתר. בעתירה זו צוין כי ב- 1998 הקצאת התקציבים שהקצה משרד הדתות למוסלמים, נוצרים ודרוזים אף פחת מן ההקצאה בשנה הקודמת – היינו 1.86% מתקציב המשרד בעוד שבשנת התקציב 1997 הקצאת התקציבים עמדה על 2%.
בדיון שהתקיים בעתירה בסוף ינואר 1998 הורה בית המשפט לעדאלה ולמשרד הדתות לנסות ולהגיע להסכם שיסדיר את הקצאות התקציבים לבני הדתות שקופחו, בהתאם לצרכיהן. עדאלה הגיש מסמך ברוח זו למשרד הדתות בחודש מארס 1998, אך היות ומשרד הדתות לא ניהל כל משא ומתן עם עדאלה, שב וביקש עדאלה לקבוע תאריך לדיון בבג"צ. בדיון שהתקיים בראשית חודש מאי 1998 שב בית המשפט והורה לצדדים לנהל משא ומתן רציני ביניהם.
המשא ומתן לא עלה יפה, ולפיכך נתן בית המשפט פסק דין בדצמבר 1998. בפסק הדין נקבע כי תקציב משרד הדתות אמנם מפלה לרעה את העדות הדתיות הערביות, אך למרות זאת דחה בית המשפט את העתירה, בטענה שהסעד המבוקש הוא כללי ולא ספציפי, כלומר אינו מתייחס לצרכיהם המסוימים של שלוש הדתות. פסק הדין קובע, כי בפני העותרים פתוחה האפשרות להעלות בעתיד נושא של אפליה ספציפית בתחום זה. לפיכך, העתירה נדחתה, על אף שבית המשפט הכיר בכך כי קיימת אפליה של העדות הערביות בישראל בתחום תקצוב שירותי הדת. בית המשפט לא פסק בשאלה, אם עקרון השוויון מעוגן בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
בג"צ 240/98, עדאלה ואח' נגד שר הדתות ואח'; העתירה הוגשה בינואר 1998; פסק הדין ניתן בדצמבר 1998.
