ארגוני חברה אזרחית ומועצות מקומיות עתרו לבג"ץ בדרישה להקים לשכות תעסוקה ביישובים הבדואים בנגב

ב-20.3.2022 הגיש עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל, עתירה לבג"ץ בשם המועצות המקומיות של היישובים תל שבע, חורה, לקיה וערערה בנגב, וכן בשמם של פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי ועמותת סידרה, נגד שרת הכלכלה אורנה ברביבאי ושירות התעסוקה, בדרישה להקים לשכות תעסוקה נגישות לתושבי ביישובים הבדואים בנגב. על פי נתוני שירות התעסוקה, היישובים העותרים כמו גם שגב שלום וכסייפה, סובלים משיעורי האבטלה הגבוהים במדינה הנעים בין 20-36%. לנוכח סירובה המתמשך של שרת הכלכלה לפרסם את אמות המידה לפיהן היא מורה לשירות התעסוקה לפתוח לשכות, העתירה גם דורשת כי ייקבעו קריטריונים אחידים וגלויים לנושא זה.

תושבי היישובים הבדואים נאלצים לנסוע אל לשכות תעסוקה מרוחקות ביישובים המשתייכים לאשכולות סוציו-אקונומיים גבוהים יותר ושבהם שיעור האבטלה נמוכים במידה ניכרת. זמני הנסיעה אל לשכות התעסוקה ממקום מגורם מגיעים לעיתים לאף יותר משעה לכל כיוון.

בג"ץ 1929/22 מועצה מקומית תל שבע נ. שרת הכלכלה והתעשייה

לקריאת העתירה

נוסף אל אוכלוסיית היישובים הגדולים, המונה למעלה ממאה אלף תושבים, העדר לשכות התעסוקה בהם פוגעת גם בתושבי הכפרים הבדואים המוכרים והלא מוכרים השכנים להם. בעיית האבטלה בקרב אוכלוסיית הכפרים, המונה למעלה מ-130 אלף תושבים, חמורה אף יותר. כך למשל, עולה מנתוני שירות התעסוקה כי נכון לאפריל 2020, אחוז האבטלה במועצה האזורית אל-קסום אשר מאגדת שבעה יישובים (תראבין, אום בטין, אל סייד, סוועה, כוחלה, מכחול ודריג'את) ומספקת שירותים לתושבי מספר כפרים לא מוכרים, עמד על 53%.

העתירה, שהוגשה באמצעות עורכות הדין נארימאן שחאדה זועבי וסלאם ארשייד ממרכז עדאלה, מגיעה גם על רקע התאוששות איטית בקרב הבדואים בנגב ביחס לאשר חלקי האוכלוסייה, ממשבר התעסוקה שפרץ בעקבות מגיפת הקורונה. דו"ח של שירות התעסוקה מיוני 2021, קבע כי: "הקבוצה הבדואית בדרום הגיעה למשבר הקורונה כאשר היא כבר נמצאת באבטלה מבנית גבוהה ובאבטלה כרונית חמורות, כאשר הם נמצאים בשיעורים גבוהים בהבטחת הכנסה; כ-30% מדורשי עבודה בדואים בדרום נמצאו באבטלה כרונית וממושכת מעל לשנתיים – גבוה דרמטית מכל קבוצה אחרת".

בעתירה צוין כי נוסף על המיקום הפיזי המרוחק של לשכות התעסוקה מצטרפים משתנים אחרים אשר  מחמירים את המצב. שירותי התחבורה הציבורית מהיישובים הבדואים אל הלשכות לקויה, והללו אינן מונגשות מבחינה שפתית ותרבותית לאוכלוסייה הבדואית ולא מותאמות למאפייניה המיוחדים.

הקשיים המתוארים מקבלים משנה תוקף ביחס לנשים הבדואיות, אשר על פי מידע רשמי מתקשות להשתלב בשוק העבודה. לפי נתוני שירות התעסוקה, בינואר 2020 הנשים הבדואיות היוו 8% מכלל דורשות העבודה. זאת, כאשר שיעורן בקרב האוכלוסייה בגילאים הרלוונטיים עמד על 2.1% ושיעורן בקרב המועסקות עמד על 0.6% בלבד. נתונים אלה נוגעים רק לדורשות העבודה, שנרשמו ככאלה בשירות התעסוקה, ולכן ייתכן שהשיעור בפועל גבוה אף יותר. הנתונים בדו"ח גם מצביעים כי מספר דורשות העבודה היהודיות כמעט חזר לרמה שהייתה טרם פרוץ משבר הקורונה, בעוד שהתמונה חמורה יותר בקרב הנשים הבדואיות.

 לקריאת דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת: נתונים על תעסוקת נשים ערביות בדגש על בדואיות בנגב

עוד מצביעים העותרים, שמחקרים מלמדים (לרבות מחקר שנעשה מטעם המוסד לביטוח לאומי), כי הבירוקרטיה הכרוכה בהתייצבות בלשכת התעסוקה עלולה להוות חסם בפני נשים למיצוי זכויותיהן ובמיוחד כשמדובר בנשים ביישובים הבדואים.

חרף פניות חוזרות ונשנות של מרכז עדאלה, שירות התעסוקה ומשרד הכלכלה, סירבו עד כה לחשוף את הקריטריונים לפתיחת לשכות תעסוקה. בחינה של הפרישה הנוכחית שלהן, מלמדת על אי שוויון ביישום החוק. כך למשל בעוד שרק 19 ק"מ וחצי שעת נסיעה מפרידות בין ירוחם, אשר יש בה לשכת תעסוקה, לדימונה. מנגד, אין לשכה ביישוב ערערה בנגב, למרות שהנסיעה ממנו אל דימונה ארוכה יותר ואחוז המובטלים בו גבוה בהרבה ומגיע ל-30%.

כך גם במקרה של קריית מלאכי המדורגת באשכול חברתי-כלכלי 4. חרף קרבתה היחסית לאשדוד (14.5 ק"מ), שזמן הנסיעה אליה עומד על כחצי שעה, בקריית מלאכי פועלת לשכת תעסוקה. זאת, לעומת היישובים הבדואים הגדולים, בהם אחוזי האבטלה מגיעים לעשרות אחוזים ומערך התחבורה הציבורית בהם לקוי, ותושביהם מופנים אל לשכות תעסוקה ביישובים יהודים שרחוקים עד ל- 20 ק"מ מהם.

לנוכח הנתונים הקשים המצביעים על פגיעה חמורה בזכות לשוויון ולקיום מינימאלי בכבוד, דורשים העותרים כי תיפתחנה לשכות תעסוקה ביישובים הבדואים, וכי משרד הכלכלה ושירות התעסוקה יפעילו אמות שוויוניות ושקופות בכל הנוגע להקמת לשכות תעסוקה.

עורכות הדין נארימאן שחאדה זועבי וסלאם ארשייד ממרכז עדאלה מסרו:

"אין המחשה בולטת יותר לאפליה ממוסדת מאשר העובדה שלאוכלוסייה שיש בה את שיעורי העוני והאבטלה הגבוהים ביותר במדינה, אין נגישות לשירותי תעסוקה. הימנעותה של שרת הכלכלה לחשוף את הקריטריונים לפיהם היא פועלת, אינה פחות חמורה מן האפליה עצמה, שכן העדר קריטריונים שוויוניים יכול להוביל להחלטות שרירותיות. יש לוודא כי העקרונות המנחים את שירות התעסוקה הם ענייניים ומשרתים את התכלית של הפחתת שיעורי האבטלה בקרב כל האוכלוסיות ובאורח שוויוני. שיא האבסורד הוא בכך ששירות התעסוקה עצמו הוא זה שמדווח על הנתונים הקשים, ואולם אינו מקבל הנחיות לתת להם מענה."

חיה נח, מנכ"לית פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי הוסיפה:

"המחסור בלשכות תעסוקה הינו אפליה בוטה ביחס לישובים האחרים בנגב. רק בכפרים הבדואים בנגב אין לשכות תעסוקה, דווקא בכפרים בהם אחוזי האבטלה הם הגבוהים ביותר בנגב. חבל שעל הנגשת תעסוקה, נושא שעומד בהלימה עם יעדי תכנית החומש של הממשלה עלינו לעתור לבג"ץ ולבקש סיוע.  יד ימין בממשלה אינה יודעת מה יד שמאל עושה."

צילום: אתר שירות התעסוקה הישראלי